השכמנו קום ויצאנו לדרך במעלה הדיונה.    הדיונה הפכה תלולה וכמו הפצירה בנו להעיר את אחרון התאים בגוף ולהתמסר למאמץ.   כמונו גם הדיונה מטפסת.   היא "טפסה" מערוצו של ואדי רכיה אל עבר מדרונות הגדה הצפונית, תוך שהיא מכסה תחתיה שכבת אבן חול לבנה מתצורת "דיסי".   הדיונה טרם כבשה את הפסגה, ככה שמעליה נותרו מבצבצות, "בבושקות" קטנטנות.   אותו נוף הכיפות וה"עלמות" הנוצר בתהליכי הבליה המאפיינים את תצורת הסלע הזו.

ככל שעלינו אל קו פרשת המים שבין ואדי רכיה לוואדי סיק שמצפון אליו, נגלו אל מולנו מרחבים אין קץ של פסגות אבן חול נישאות מדרום ומצפון.  ממזרח, נישאו גבוה מעלינו, מצוקי הרמה הגירנית שמכסה את המדבר הירדני כמעט כולו. עדות לאוקיינוס אדיר שכיסה את האזור לפני 120 מליון שנים והרביד מעל טור שכבות אבני החול, מאות מטרים של סלעי משקע ימיים גירניים.

במערב נשקפו נופי הנצח של הערבה ומעליהם, ההרים הגירניים של הארץ המובטחת.   באופק הרחוק ניתן היה לזהות את האנטנות הניצבות בהר עיט, שמעל צומת קטורה.

במבט צפונה זיהינו תחתינו  את ערוצו הרחב של ואדי סיק.  סיק (או סיכה) משמעו דרך.   ואכן בערוצו של הוואדי עוברת דרך קדומה היורדת מרמת המדבר האדומי אל הערבה.

בעברו הצפוני של ואדי סיק ניתן להבחין בבירור, בקו שלוחה הבנוי משתי חטיבות אבן חול שונות הניצבות זו אל מול זו, כשבניהם קו מגע דקיק שהינו חלק מקווי שבירה שלאורך הערבה.   בחלקה המערבי של השלוחה, בנוי ההר מאבן חול עתיקה, אדומה ומגוונת, מתצורת סלע המכונה "אום-עשרין" (בישראל מכונה התצורה הזו "נטפים").   אל מולה, חלקה המזרחי של אותה שלוחה בנוי מאבן החול הלבנה והצעירה יותר, מתצורת דיסי, שאותה כבר הכרנו.    וכך, ה"אום-עשרין" שבמקור מרובדת תחת ה"הדיסי", התרוממה  והתמקמה בגובה שווה אל מול אחותה הצעירה.

סולמן, המדריך הבדואי שלנו, הצביע אל עבר קו השבירה שלפנינו וסימן את היעד אליו ממשיכים.   ירידה קלילה אל ואדי סיק.   על גבי החולות אנו מזהים בבירור עקבות טריות של צבועה, שעברה לפנינו שעתיים או שלוש.   לפי דגם ההליכה, ניתן היה לדעת שאצה לה הדרך.

מרחוק הבחנו בשיחים מדבריים גבוהים בעלי מראה רותמי, עם ענפים דקיקים וארוכים.   מקרוב גילנו שלהבדיל מן הרותם, ענפי השיחים הללו בנויים מפרקים פרקים.   היו אלו שיחי עציון פרסי.   העציון שבעבר כונה בשם פרקרק, על שום  הפרקים כמובן, הינו צמח בר מוגן הגדל בסביבה מדברית, מלוחה, חולית ויבשה, ובכך שולט בבתי הגידול החוליים ובמלחות של הערבה הדרומית.   היתרון שלו הוא שהוא עמיד בפני תנועת החולות.   הוא מטיב לצמוח בין אם חלק מ"גופו" נקבר תחת החולות הנודדים ובין אם חלק משורשיו נחשף לאוויר, עם נסיגת החול.   בערבית נקרא העציון ע'דא (את ה- ע מבטאים כ- ר' גרונית).    שכיחותו הרבה במלחת יטבתה נתנה לה את שמה הערבי, עין ר'דיאן.  שמו העברי "עציון" מרמז לנו על סביבת תפוצתו, עציון-גבר המקראית, וכן על היותו מעין עץ קטן.

שיחה קצרה עם הבדואים ואנו מגלים שמהאזור בו נמצא הנקיק, יוצא נקב (מעלה בנוי קדום) המתחבר אל המשך דרכנו.   מלאי שמחה ועזוז מן המפגש במלבב המשכנו נחושים אל עבר הנקיק האבוד.   הנחל הולך וסוגר עלינו בקירות גבוהים ואימתניים.   הקירות מתקרבים זה לזה ככל שאנו מעמיקים, והנקיק נעשה חשוך ואפל יותר ויותר.

במבט כלפי מעלה מתגלה פס שמיים זעיר ודק.   הבדואים מכנים מקום שכזה בשם "מא נשוף שמא", שמשמעותו בעברית: "לא נראו השמיים".

בעומק הנקיק, מפלונים מנסים לחסום את דרכנו, ואנחנו, אם בעקיפה ואם בטיפוס ובסיוע קלי רגליים, מדלגים מעליהם אל עבר המפל הצר, שגובהו כ-12 מטרים ואומר: "עד כאן".   נרגשים מגילוי הנקיק האבוד חזרנו לתרמילנו שהשארנו בפתחו של הקניון, לארוחת שדה עשירה ואנינה.

מכאן היה עלינו לדלג אל עבר הערוץ הבא.   סולמאן, מדריכנו הבדואי, איתר את הנקב שעליו סיפרו חברינו הבדואים.   אכן שביל גמלים מרשים הבנוי לתלפיות באבני שפה ומדרכת.   הנקב מדלג מעל כמה ערוצים ומושך צפונה אל עבר האוכף.

את יומנו האחרון חגגנו בגן-ההרפתקאות של ואדי אבו-בראקה.   חזרנו מעט דרומה לערוצו של ואדי משאווזה.   במורד בערוץ גילינו מעיין קטן וסביבו מקבצים של הרדוף הנחלים, סמר, ונענע צרת עלים. 

במקום בו הנחל הולך ומצטמצם, לכדי ערוץ צר המתחתר בסלעים מגמתיים, מתחלף שמו מוואדי משאווזה לוואדי אבו-בראקה.

הוואדי חורץ דרכו בסלעי גרניט ורודים והופך קניוני.   הנוף משתנה באחת מכל מה שראינו עד כה ונחשף ערוץ קניון מפואר המזכיר לוותיקים שבינינו את נופי דרום סיני.   שני מפלים לא גבוהים, המחייבים להיעזר בחבלים, מאטים דרכנו ועוד מפלונים רבים עליהם דילגנו בחדווה רבה.   הוואדי מתפתל לכאן ולכאן תוך שהוא מוצא קווי חולשה בסלעי הגרניט הקשים.   בערוץ ניכרים שרידי בריכות מים וגבים חרבים הממתינים לשיטפון שימלאם במים.

כאשר הוואדי מתעקל חזק צפונה מתגלה דיונה נשפכת ותחתיה נחבא נקב קדום בו עלינו במאמץ של שקיעה בחול.   מראש הדיונה, נפרסה תחתנו הערבה בנוף עוצר נשימה.   באופק הרי הנגב הדרומי ורק קיבוץ יהל מנצנץ לו כנווה ירוק בנוף מדברי צחיח.

גלישת דיונה תלולה לסיומו של יום ומסע עוצר נשימה של ארבעה ימים בנופי מדבר משתנים מפתיעים ומפעימים.   כך זכינו לחצות נופים מהיפים בעולם מבלי לחצות יבשות ואוקיינוסים לסוף שבוע ארוך ומהמם.   כל כך קרוב, נגיש ומחזק השלום עם שכנינו הירדנים.