הפעם הראשונה שטיילתי בהר-הגבוה חרוטה בי היטב !!!
זה היה בקיץ 1991, הייתי אז בן 15. נסענו קבוצה של נערים,
ב"חוג-הנוער" של בית-ספר שדה שדה-בוקר אל ה-טיול של השנה.
כולם ציפו לטיול הזה, הקסם של המילה "סיני", כמו כישף את כולנו.
אני זוכר איך באוטובוס לסנטה-קתרינה נדבקתי כל הדרך אל החלון,
העיניים שלי שתו בשקיקה את ההרים, את הים, את המדבר.
הרגשתי את הלב שלי פועם. תחושה חזקה של התרגשות שטפה את כולי.
כמו מסך שהורם וקול פנימי שאמר – "הגעת הביתה"
הגענו ל"אל-מילגה", הכפר שסמוך למנזר סנטה-קתרינה,
אצל שייח מוסא העמסנו את ציוד-הלינה והאוכל על הגמלים ויצאנו אל ההרים.
חמישה ימים הלכנו בין הודאיות, טפסנו אל הפסגות ולנו בבוסתנים.
חמישה ימים שנצרבו בכל תא ותא בגופי.
שוטטנו בממלכה קסומה בה כולנו היינו הן המלכים והן פשוטי העם,
בתוחשה עמוקה של נשגבות ופשטות שהתמזגו יחד וקרנו החוצה באור נגוהות.
בסוף הטיול באוטובוס חזרה לטאבה, ממש בכיתי מהתרגשות והבטחתי לעצמי
שעוד אשוב פעמים רבות אל החבל הארץ הכל-כך מפעים הזה !!!
אל צפונות ההרים הטמירים,
אל השבילים העתיקים בארץ המדבר הקרובה רחוקה,
אל הפשטות ההוד וההדר שנסוכים מכל עבר
וכמו מבקשים מהאדם להכיר במלוא הוויתו