להניח לרגע, את שגרת החיים העמוסה בצד, ולצאת אל ההרים.
להרגיש את הדופק נפתח ונוכח, עת צעדת בשבילים.

להעפיל לעת ערב, אל ראש-ההר הנישא,
ולהרגיש עמוק בפנים, את הלב שנפתח בהודיה.

עת השמש מסתלקת, אל מול נופים של נצח,
ובפסים כתומים-סגולים, את השמים צובעת,

אתה פתאום מבין את שאמר קהלת:
"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת !".

להגיע, באור אחרון, אל הבוסתן הירוק בלב השממה,
כשמבעד לצעיף-הבד, מאירות עיניה, של בת-המדבר, בדממה

את ריאותיך אתה ממלא באוויר ההרים הצלול והטהור
ולמעלה, בשמים, על-סוף הכוכבים קורנים במלוא האור.

אז, פתאום, לרגע קט, הכל עוצר !
מתוך החרישית, קול נשמתך בוקע
באלוהים שבתוכך  –   אתה נוגע